במקום בו אני גרה, כמה דקות לפני שבת נשפכים צלילים רכים של זמירות שבת.
יש משהו בצליל הזה שמרחיב את ליבי וגם נוגע במקומות עדינים אצלי.
יש משהו בצלילים האלו שמסכם את השבוע, סוגר את הדלת למרוץ, לחול, לזמינות ומכנס את כולם לשקט.
יש משהו ברגעים האלו של ההתארגנות הסופית לשבת. השיער הרטוב, ריח האוכל, יופי הפרחים הטריים על השולחן, ריח הבושם שעוטף את העולם בשמיכה רכה של שלווה, העוגה שעומדת על צלחת הפעמון שמאפס את הכל ויחד עם הדלקת הנרות מאפשר לי להתחיל את הכל מהתחלה.